<h1>שו"ת הרשב"א ח"ה סימן קל"ה</h1>
<h2>דף כג:</h2>
שאלת ראובן שהיה חייב מנה לשמעון בשטר, והקדיש נכסיו ואין לו נכסים אחרים לפרוע לשמעון, הפסיד זכותו, או בזה נאמר אלמוה רבנן לשעבודא דבעל חוב משום נעילת דלת, וכמו שאנו אומרים גבי הבעל [כתובות נ"ט ע"ב]. תשובה המקדיש בזמן הזה אינו אלא הקדש לעניים, לפי שאין מכירין עכשיו לא בהקדש מזבח ולא בהקדש בדק הבית אלא בהקדש עניים, ובנדרים אין הולכין בהם אלא אחר מקומם ושעתם, וכמו ששנינו בפרק אלו מותרים [נדרים י"ח ע"ב] הרי אלו כתרומה וכו' וחכמים אומרים סתם תרומה ביהודה אסורה ובגליל מותרת שאין אנשי גליל מכירין בתרומת הלשכה סתם חרמים ביהודה מותר ובגליל אסור דאין אנשי גליל מכירין בחרמי כהנים, ולפיכך בעל חוב גובה מהם לגמרי. ואפילו היה הקדש בדק הבית היה גובה לגמרי מהם גם כן, ובלבד שיוסיף עוד דינר לפדיון כדי שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון, כמו ששנינו בערכין בפרק שום היתומים [כ"ג ע"ב] המקדיש נכסיו והיו עליו כתובת אשה ובעל חוב וכו' הקדיש תשעים מנה והיה חובו מאה מנה מוסיף עוד דינר ופודה את כל הנכסים האלו על מנת ליתן לכתובת האשה ולבעל חוב את חובו, ואמרינן טעמא בגמרא משום דרבי אבהו כדי שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון. ואילו היו נכסים מטלטלין, אם יש בשטר חוב מטלטלי אגב מקרקעי גובה הכל מהם גם כן וכדאיתא בפרק חזקת הבתים [ב"ב מ"ד ע"ב]. אבל אם אין בשטר אלא כמו שנהוג באותה הארץ שכותבין מקרקעי ומטלטלי, אינו גובה מהם, וכדאמרינן שם עשה שורו אפותיקי ומכרו אין בעל חוב גובה ממנו, ונראה דלאו דוקא במכר אלא אפילו נתנו במתנה כדאמרינן בריש פרק הנזקין [גיטין נ' ע"ב] גבי לגבות מן הזבורית דמתנה כמכר. ומסתברא אפילו בהקדש עניים אומרים כן. ואם הם שטרי חוב, אם היה שכיב מרע המקדיש ההקדש הקדש דדברי שכיב מרע ככתובים ומסורים דמו, כדאמרינן [ב"ב קמ"ח ע"א] שכיב מרע שאמר הלואתי לפלוני הלואתו לפלוני, ואפילו הכי גובה מהם כמו שאמרנו. ואם היה בריא הקדשו אינו הקדש, משום דבעינן בהקדש דיהא שלו וברשותו דומיא דביתו [ב"ק ס"ח ע"ב], וכאן גוף השטרות אינן ממון והשעבוד שבהן אינו של מלוה עד שיגבנו, דאביי ורבא פליגי בפרק כל שעה [פסחים ל' ע"ב] דאביי אמר בעל חוב למפרע הוא גובה ורבא אמר מכאן ולהבא הוא גובה ונפקא מינה להקדיש מלוה ומזבין מלוה דלאביי הקדשו הקדש ולרבא לא עשה ולא כלום, (דקי"ל) [וקיי"ל] כרבא דהנכסים המשועבדים למלוה מהלוה אינן כנכסיו של מלוה דאינו ביתו ואינו ברשותו והו"ל כהלואתו לפלוני. ומיהו בשכיב מרע קנה דדברי שכיב מרע ככתובים וכמסורין דמו אבל בבריא לא שייך. ומה שאמרת אם נאמר בזה אלמוה רבנן לשעבודיה דבעל חוב כמו שאמרו דאלמוה לשעבודיה דבעל, לא שייך בזה כלל כמו שאמרנו, דלא נאמרו דברים הללו אלא בקונם דהוי כעין קדושת הגוף ולא קדושת הגוף ממש שאילו האומר שור זה לעולה או לשלמים מוציאו מיד שעבוד וכמו שאמרו [כתובות נ"ט ע"ב] הקדש חמץ ושיחרור מוציא מידי שעבוד, אבל בקונם דהוה ליה כעין קדושת הגוף הוצרכו לומר דאלמוה לשעבודא דבעל, וכן במדיר את אשתו דאלמוה לשעבודא דאשה. והוא הדין לבעל חוב לדידן דקי"ל שעבודא דאורייתא, וכמו שאמרו בירושלמי [כתובות פ"ז ה"א] גבי מדיר את אשתו וכי אדם נודר שלא לפרוע חובו ואמרו שם תפתר כמאן דאמר מזונות דרבנן, וממנה אתה למד לדידן דקי"ל בבעל חוב שעבודא דאורייתא גובה מהם. וכל זה כתבתי לך כדי להתלמד מהם במקום אחר אף על פי שאינו צריך לעיקר שאלתך.
